בא: לאכול בבקשה בשר חי, עכשיו! ~ יהושע שטיינברג

תקציר המאמר לפרשת בא:

המילה "נא" מופיעה בפרשת בא ארבע פעמים, עם שלוש משמעויות שונות. עם זאת, רש"י מעיר "אין נא

אלא לשון בקשה" - ביטוי שהוא מזכיר לא פחות מתשע פעמים בפירושו על החומש. בצד השני של הקשת,

אונקלוס מתרגם באופן עקבי את המילה הזו כ"עכשיו", משמעות השונה לחלוטין מ"בבקשה".

אמנם, המפתח להבנת מילה זו יש אולי למצוא דווקא במובן השלישי שלכאורה אינו קשור, שנמצא בכל

הכתובים רק בפרשתנו: "חי" / "גולמי", המשמש בקשר לחוקי קרבן הפסח.

על כל פנים, מאמר זה מבקש לצלול למעמקי המילה המסתורית הזו.

שמות יא:ב - דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

המלה "נא" מופיעה בפרשתנו ארבע פעמים, עם שלוש משמעויות שונות. במאמר שלפנינו ננסה לעמוד על משמעותה המדויקת של מלה זו, ועל הקשר שבין המשמעויות השונות.

רש"י בפרשתנו פירש "דבר נא", "אין נא אלא לשון בקשה". אמנם, ישנם מקומות רבים שבהם, לכאורה, לא יתכן לפרש "נא" לשון בקשה, כגון: בראשית טז:ב - הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת. או: איכה ה:טז - אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. גם בפרשתינו מצאנו "נא" בשתי הוראות נוספות שאינן קשורות לבקשה:

שמות י:יא - לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'. בוודאי שפרעה אינו מתחנן בפני משה שיסתפק בגברים לבדם, ו"נא" כאן מורה על עכשיו / מיד, וכתרגומו של אונקלוס: "כען" (עוד בענין זה להלן).

שמות יב:ט - אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא; רש"י - אל תאכלו ממנו נא - שאינו צלוי כל צורכו. כאן הפירוש ל"נא" הוא חי / אינו מבושל כל צורכו - והיא ההופעה היחידה של המלה "נא" בהוראה זו.

מפרשי רש"י עמדו על קושיה זו, ותירצו: אין כוונת רש"י לומר שזו משמעות "נא" בכל מקום, אלא "נא" האמור כאן היא לשון בקשה. וכן מצאנו בתלמוד, שפעמים שהכלל: "אין... אלא לשון..." נוגע לדוגמאות מסוימות בלבד.

בניגוד לפירוש רש"י עומדים תרגומו של אונקלוס ופירוש אבן עזרא. ברוב ההופעות של "נא", אונקלוס תרגמה במלה "כען" - עתה, מיד. אבן עזרא הוסיף עוד וכתב שזו משמעות המלה "נא" בכל מקום במקרא, כדוגמת: תהלים קכד:א - יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל; אבן עזרא - יאמר נא - עתה, ככל נא שבמקרא. וכך פירש את הפסוק "אל תאכלו ממנו נא"; אבן עזרא (הפירוש הקצר) - נא... אל תאכלו ממנו כמו עתה, כי פי' נא בכל המקרא כמו עתה.

אחר שמצאנו שניתן לפרש שמשמעות "נא" היא עתה, צריך לתת טעם מדוע רש"י נדחק לפרש ש"נא" הוא לשון בקשה, ונמצא שהקב"ה כביכול נאלץ "לבקש טובה" מבריותיו, ולא פירשו כאונקלוס ואבן עזרא, שהוא מלשון עתה. ונראה לבאר הדבר על פי פירוש רביעי למלה "נא" שהציע בעל הכתב והקבלה לפסוק המוזכר בהלל:

תהלים קטז:יד - נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ; עיון תפלה (לבעל הכתב והקבלה), דף קפח - תרגומו: אֲתַנֵי כְדוֹן נִסוי לְכָל עַמֵיהּ [אגיד כעת את מופתיו לכל עמו] - ענין סיפור והגדה, ומלת נא ענין נאה ויפה... ושפיר פירש רש"י: זה אלי ואנוהו (שמות טו:ב) - אספר נויו ושבחו, והוא מדברי רבותינו במכילתא שם, וכתרגום יונתן בן עוזיאל "ואנוהו ואשבחיניה". והוא דומה לסיפיה דקרא: "אלהי אבי וארוממנהו". נמצא אם כן שבעל הכתב והקבלה פירש "נא" מלשון נוי.

לאור פירוש זה ייתכן לומר שכוונת רש"י "אין נא לשון בקשה" אינה שהקב"ה "מבקש טובה" מבריותיו, אלא, שהקב"ה אמר למשה שיבקש זאת מבני ישראל בלשון בקשה, היינו, בלשון נאה ונעימה, כדרך שהמבקש טובה מתבטא בצורה נאה ונעימה כדי להשיג את מבוקשו.

נעבור עתה לדון במשמעות "נא" לפירוש אבן עזרא (עתה, עכשיו): לפירוש זה משמעות הציווי "אל תאכלו ממנו נא" היא, אל תאכלו ממנו עתה, כלומר בלי הכנה גמורה. הרי שהתורה מצווה לנו להתאפק מלאכול את הפסח טרם השלמת הכנתו. ויש לשאול: לשם מה צריכה התורה לצוות זאת? והלא ממילא נדיר הוא שאדם אוכֵל בשר חי!

מהמדרש נראה שחז"ל רמזו לנו בזה רמז עמוק:

מדרש ילמדנו (בר' אות פה): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ (בראשית יח:ד), כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע לו הקב"ה לבניו. אמר לו: אתה אמרת "יוקח [נא]", אני אתן לבניך מצות פסח: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת וגו' (שמ' יב:ג). [אתה אמרת] "נָא" (בראשית יח:ד) - [אני אתן להם את מצוות] אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות יב:ט).

חלקה הראשון של הדרשה מובן היטב, שבשכר פעולת לקיחה שעשה אברהם, נצטוו בניו על פעולת לקיחה של קרבן פסח, שניהם ענינים המחייבים עשייה פעילה. אבל חלקה השני צריך ביאור: מה ענין "יוקח נא" (לשון בקשה), ל"נא" שבקרבן פסח (לשון חי)? ועוד: "אל תאכלו ממנו נא" היא מצוות לא תעשה, בניגוד למעשה הפעיל והנמרץ של אברהם אבינו ביחס למלאכים; כיצד מצוות לא תעשה מתאימה למעשיו הפעילים והזריזים של אברהם אבינו?

ונראה לבאר: האוכל דבר חי טרם השלמת הכנתו מראה עד כמה הדבר נאה וחביב בעיניו, וכמה גדול חפצו בו. ממה שהקב"ה הוצרך לצוות את ישראל שלא יאכלו מקרבן פסח לפני גמר הכנתו, אנו למדים שהיו ישראל חפצים לאכלו אז -"עתה"- גם אם אינו מוכן כל צורכו, לפי שהיו חפצים בכל מאודם לקיים את המצווה מיד, כי היתה נאה וחביבה עליהם.

לאור זאת יש לפרש, שהמשותף ל"יוקח נא" ולציווי "אל תאכלו ממנו נא" הוא ענין הזריזות. אברהם אבינו, באומרו "יוקח נא" פועל מיד לקיים את מצוות הכנסת אורחים מתוך חביבותה עליו; בניו ירשו את תשוקתו זו לקיים את מצוות ה' יתברך עד כדי כך שהיה צורך לצוותם להמתין גם מלאכול בשר שאין דרך לאכלו. ואין בעולם תמורה ושכר הולמים מזה עבור זריזותו של אברהם בקיום מצוות!

מכאן יש להציע שהמכנה המשתף את שלוש ההוראות של "נא" [עתה, בלתי מבושל ובקשה] היא אכן בקשה - כמו שפירש רש"י, אולם לא במובן של "לבקש טובה" אלא במובן של דבר המבוקש, הנכסף והנָאֶה לאדם. שהמבקש ומתאוה לדבר, חפץ בו תיכף ומיד, רוצה אותו עתה אף במצב שאינו מבושל כל צרכו.

נישא תפלה שנבקש תמיד לקיים את מצוות ה' כמים לנפש צמאה, אשר נצרכים כעת ובכל עת. שיהיו מעשינו ערבים ונאים לפניו, ושישתבֵּחַ הקב"ה כנאות לו לעד מפי עמו ישראל: "כי לעולם חסדו".