תקציר המאמר לפרשת בשלח:
פרשת בשלח היא פרשת יציאת מצרים וקריעת ים סוף; והיא גם פרשת המן, לחם האבירים.
מה פירוש המילה "מן"? על פניו, התשובה היא פשוטה, כיון שתורה אומרת "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא", כלומר ש"מן" פירושה "מה". מפרשים רבים אכן סוברים כן, כגון רשב"ם שהסביר שהיא "מה" בלשון המצרית. אולם, קיימות לפחות ארבע שיטות אחרות בראשונים.
כדרכינו, אנחנו בודקים את מכלול המלים האחרות בלשון הקודש בעלות אותיות 'מן', בנסיון למצוא קו משותף, ובכך למצוא רמז למשמעות המלה, ובסופו של דבר ללקח העמוק של תופעת המן גם לחיינו אנו.
שמות טז:טו - וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא.
פרשת בשלח עוסקת בתיאור יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מלבד זאת, בפרשה זו מופיע לראשונה המן שאכלו אבותינו במדבר[1]. במאמר שלפנינו ננסה לעמוד על משמעותה המדויקת של מלה זו על ידי בדיקת והשוואת מלים נוספות בלשון הקודש בעלות אותיות "מן".
מצאנו כמה דעות בפירוש המלה "מן":
א. לשון "מה" (או "מי"): יש שפירשו את המלה כלשון "מה" (על פי המשך הפסוק), והוסיפו שהמלה "מן" פירושה מה בלשון המצרית:
ר"י בכור שור - מָן הוא... נראה לי כי "מָן" בלשון מצרי כמו "מה" בעברי, ושואלין זה לזה "מָן הוא", "כי לא ידעו מה הוא"[2].
ב. דבר לא ידוע. לדעת רבנו יונה בן ג'נאח (ריב"ג), שרשה של "מן" הוא 'מין' - מין לא ידוע: ריב"ג (ערך 'מין') - וישר בעיני לומר שהם קראו את המן מן הענין הזה ר"ל שבעבור שראו דבר שלא ידעוהו ולא ראוהו ולא ידעו איך יקראוהו ואמרו מן הוא כלומר מין הוא מן המינים ולא נדעהו.
ג. מתנה. רבינו בחיי פירשה מלשון "מנה", כלומר מתנה: רבינו בחיי - מן הוא. מלשון: מָנָה אַחַת אַפָּיִם (ש"א א:ה), וכן: לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה (ויקרא ח:כט), ועל כן נותן הכתוב טעם: כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים, ולא קראוהו בשם מיוחד, כי לא היו יודעים מהותו.
ד. דבר קצוב. רש"ר הירש הוסיף למשמעות מנה גם קצבה ידועה וקבועה: רש"ר הירש שמות טז:טו - מָן הוא - משרש 'מנה': לקבוע מִיכסה ידועה של דבר עבור תכלית ידועה. ומכאן "מנה", "מנת", "מן": מנה קצובה לאיש. רש"ר הירש (שם פסוק לא) - ד"ה ויקראו בית ישראל את שמו מן - 'מן': 'מנה' שנתנה מיד ה'.[3]
ה. הזמנה / זמינות. אבן עזרא ביאר את המלה "מָן" כלשון הזמנה / זמינות: אבן עזרא שמות טז:טו - מן הוא - מטעם: מַן יִנְצְרֻהוּ (תה' סא:ח). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל[4] (יונה ב:א). כטעם זימון[5]. וכך פירש את המלה בעל המדרש שכל טוב - לשון מזומן[6]: שכל טוב (בובר) שמות טז:טו - ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. מזון מזומן לנו הוא, ודומה לו: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב:א), וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת (שם ד:ז), יסוד המלה מ' נ'. גם האר"י ז"ל הסכים להוראת הזמנה, אולם דרשה לענין הזיווג: ספר הליקוטים לאר"י ז"ל (עקב פ' ח): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן (דב' ח:ג), פירוש, כשהאכילך את המן, דהיינו שזימן לך אשה[7], וזהו מן מלשון: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ (דנ' א:ה)[8].
ו. הכנת מזון. לעומת פירוש אבן עזרא האמור קודם שמתייחס רק להוראת הזמנה / זמינות של "מָן", רש"י וסייעתו פירשוה על הכנת מזון בפרטות: רש"י שמות טז:טו - מן הוא - הכנת מזון הוא, כמו: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ (דניאל א:ה). יש לציין כי דברי רש"י משקפים כמעט במפורש את דרשת חז"ל: סוכה לט: - בִּכְדֵי מָן שָׁנוּ. מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא - דכתיב: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ וגו' (דניאל א:ה).[9] משמע מלשונם ז"ל שעיקר משמעות "וימן" קשורה במיוחד לאוכל .[10]
ברם, רש"י בפירושו לפסוק בדניאל הסביר שהמלה מורה על ענין הזמנה, מבלי להזכיר את הַקֶשר למזון: דניאל א:ה - וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ; רש"י - וימן - לשון הזמנה .[11]נמצא אם כן, שבמקום אחד פירש רש"י "מָן" מלשון הכנת מזון ומאידך פירש "מָן" מלשון זימון.
ומעין שני הפירושים השונים שמוצאים ברש"י אנו מוצאים גם בדברי מנחם: מנחם במחברתו [ערך 'מן', מחלקה שניה] חבר במחלקה אחת ארבעה פסוקים, כששני הראשונים מורים על זימון, ושני פסוקים האחרונים קשורים לאוכל המכונה "מָן": וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב:א), אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם (דנ' א:י). מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ (שמ' טז:טו), וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן (שמ' טז:לא).
וצריך להבין: מהי המשמעות המדויקת של המלה "מָן", האם היא מורה על המזון בעצמו (במשמעות של חלק כשיטת רבינו בחיי ורש"ר הירש האמורה לעיל) או שהיא מורה על הזמנתו / מוכנותו של המזון (כשיטת אב"ע)?
ונראה לבאר: משמעות המזון של "מָן" איננה המשמעות העיקרית, אלא על פי הענין, וכך מפורש בלשון רש"י בגמרא: רש"י סוכה לט: - וימן להם המלך - בצרכי סעודה משתעי קרא בדניאל: וימן המלך - ויפרנס המלך[12].
מעין זה יש לפרש בדברי חז"ל, שדרשו גם לשון "טרף" וגם לשון "חק" במשמעות של מזון: ביצה טז. - כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תה' פא:ה). מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא - דכתיב: וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה. מר זוטרא אמר מהכא: הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. סנהדרין קח: - וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ (בר' ח:יא)... מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא - דכתיב הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. בוודאי שאין הכוונה שרק זו משמעותן של מלים אלו, וביאור דברי הגמרא הוא, שבהקשרים מסוימים יש להן משמעות של מזון. יוצא אפוא לפ"ז שגם לרש"י המלה "מן" מורה ביסודה על ענין הזמנה והכנה, ומשמעות המזון מושאלת לפי הענין.
לסיכום, לבד מאלו המפרשים "מן" כתרגום של "מה" או כדבר לא ידוע, מצאנו ארבעה פירושים עיקריים: א. מתנה. ב.דבר קצוב. ג. הזמנה / זמינות. ד. שמירה. ונראה שגם מלים אחרות בעלות אותיות "מן" קשורות לענינים הללו, ואלו הן: 1. ימין. 2. מיומן. 3. מזומן. 4. ממונה / מנוי. 5. טמן. 6. כמן. 7. סימן. 8. ארגמן. 9. נאמנות[13], ונסבירן אחת אחת:
1. ימין - לשון "ימין" מציינת מוכנות, זמינות: ישעיה סג:יב - מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; רש"י - בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקדוש ברוך הוא היה זרועו מוכן לימינו. קהלת י:ב - לֵב חָכָם לִימִינוֹ; רש"י - לב חכם לימינו - חכמתו מזומנת, להטותו אל דרך המיומנת לטובתו. משלי כז:טז - צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא; אבן עזרא - ובענין שהימין מוכנת לכל דבר אמר ושמן ימינו. שמות יג:טז - וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה; חזקוני - לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום. מלבי"ם ויקרא ד:ו - שם ימין נקרא מלשון הזמנה: וימן ה' דג, או מענין: אשר מנה את מאכלכם.
2. מיומן - מלשון "ימין", ענין מוכנות, זמינות ורגילות: חולין צא. - אמר רבא, אמר קרא: הירך - המיומנת שבירך; רבינו גרשום - המיומנת שבירך. כלומר שהוא ימין. מדרש תהלים (בובר) טז:ח - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט - מלמד שהיו דברי תורה מיומנין לדוד. זבחים נג. - וטובל באצבעו הימנית המיומנת שבימין מן הדם שבמזרק; רש"י - המיומנת שבימין - אצבע הרגילה למלאכה ולא שאר אצבעות מוכנות להושיט ולטבל. קהלת י:ב - לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ; רש"י - לב חכם לימינו - חכמתו מזומנת להטותו אל דרך המיומנת לטובתו. תהלים מה:ה - וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ; רש"י - תורה אותך טכסיסי המלחמה לעשות ימינך נוראות... ימין המיומנת להלחם.[14]
3. מזומן - ענין מוכנות וזמינות, כמו שמצאנו במקרא[15]: עזרא י:יד - יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים; מצודת ציון - מזומנים - ענין הכנה וקביעות, כמו: בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת (נחמיה יג:לא)[16]. את הקשר בין "זמן" ל"מזומן" הסביר הערוך השלם (ערך 'זמן'): "מזומן" מורה על הכנה לזמן ידוע, מהשם "זמן"[17].
4. ממונה - פָּקִיד החייב בשמירת דבר מה (שמירת הדבר היא תנאי מוקדם לזמינותו, כאמור לעיל), כדוגמת: דניאל א:יא - אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים; אבן עזרא - פי' אשר מנה, כמו הפקיד, ובלשון חכמים "ממונה"[18].
5. טמן - סוג של שמירה (שמירת הדבר היא תנאי מוקדם לזמינותו, כאמור לעיל): שמות כב:ו - כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) - אין שמירה לכסף אלא בקרקע, אבל נתנם לו ערב שבת שאין מספיק להטמינם בקרקע פטור. וכן פירש רש"י את הפסוק "הנה מקום אתי", שהוא מקום מוכן להטמנה ולשמירה מן ההיזק: שמות לג:כא - הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר; רש"י - יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק.
6. כמן - שם נרדף להטמנה, ענין אוצר שמור (שמירת הדבר היא תנאי מוקדם לזמינותו, כאמור לעיל): יחזקאל יא:מג - בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף; רד"ק (ערך 'כמן') - פירוש מטמוני. מעשרות ד:א - הַמְכַמֵּן בָּאֲדָמָה; רע"ב - המכמן באדמה - המטמין פירות... כדי שיתבשלו[19]. והוא גם תרגומו של מארב, שהמתחבא במארב מוכן להתנפל בכל עת[20]: דברים יט:יא- וארב לו; תרגום אונקלוס - ויכמון ליה .[21]
7. סימן - תרגומה של "מטמון" בארמית, אוצר סגור ושמור (שמירת הדבר היא תנאי מוקדם לזמינותו, כאמור לעיל): בראשית מג:כג - אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם; תרגום אונקלוס - יהב לכון סימן בטועניכון. דברים לג:יט - כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל; תרגום אונקלוס - ארי נכסי עממיא ייכלון וסימן דמטמרן בחלא. ישעיה מה:ג - וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים; תרגום יונתן - וְאֶתֵּן לָךְ אוֹצְרִין דַחֲשׁוֹךְ וְסִימָן דְמִטַמְרָן[22].
8. ארגמן - חז"ל דרשו מלה זו לשון נוטריקון, 'ארג' ו'מן': במדבר רבה יב:ד - מרכבו ארגמן (שה"ש ג:י) - זה השמש... שיצרו הקב"ה לארוג מָן לבריות. ואין מָן אלא פירות ומזונות, כמה דתימא: וימן להם המלך וגו' (דנ' א:ה); מהרז"ו - לארוג מן - שהפירות והתבואה גדלים בדמיון אריגה ממש בגידים וחוטים, זה תוך זה.
9. אימון - ענין מהימנות ואמינות. הַמָּן ירד במדה קבועה וקצובה - מדה שווה ויציבה בכל יום, כפירושו של רש"ר הירש (שמ' טז:טו, מובא לעיל). המן ירד בקביעות... כעין מה שאמרו ביחס לידיו של משה בפרשתנו: שמות יז:יב - וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ; פירשה רמב"ן מלשון מהימנות, קיום וחוזק: רמב"ן - וטעם ויהי ידיו אמונה - שהיו עומדות וקיימות ברוממותן, כלשון: וַאֲמָנָה עַל הַמְשֹׁרְרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (נחמיה יא:כג), וכן: אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה (שם י:יא), דבר קיים בברית, וכן: הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן (ישעיה כב:כג), חזק.
המן הפיסי אמנם חדל לרדת עם כניסת בני ישראל לארץ, אולם לקחו קיים לעד. עלינו להפנים שכל מזון שבא לידינו אינו מגיע מאליו. הקב"ה ממנה לכל אחד מנה לפי צרכו, מנה שמורה ומזומנת - ועלינו מוטל רק לבקש, כהבטחתו יתברך: תהלים פא:יא - אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ; רד"ק - אנכי ה' אלהיך. תכיר בדעתך מציאותי ותזכור הטובה שעשיתי עמך שהוצאתיך מארץ מצרים. הרחב פיך לשאול, וכל משאלך אמלא אם תשמע לי.
[1] המלה מופיעה בפרשת בשלח יותר מבכל פרשה אחרת (חמש פעמים בפרשתינו: שמ' טז:טו, לא, לג, לה [פעמיים]). לעומת חמש פעמים בכל שאר הפרשיות ביחד: במ' יא:ו, ז, ט [בהעלותך]. דב' ח:ג, טז [עקב]).
[2]מלבד מדברי ר"י בכור שור, מעין פירושו מופיע בפירושי ראשונים אחרים: הדר זקנים - כי לא ידעו מה הוא. כלומר בלשון מצרי מָן כמו מה בלשון עברי. חזקוני - מָן הוא - מָן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי. רשב"ם - ויאמרו איש אל אחיו מן הוא - לפי שלא ידעו מה הוא... ואני אומר מן הוא תרגומו של מי ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה...ויש שפירשוה כלשון "מֵאַיִן", בדומה ל"מנן" בארמית: ר' חיים פלטיאל - ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. לשון שאלה הוא כלומר מאין הוא זה דמאין מתרגמי' מנן. רבינו חננאל[(מצוטט בר' בחיי]): כתב "מן הוא", כלומר: מאין הוא, לפי שלא ידעו מה הוא.
[3] ובכתב והקבלה כתב שעניינם של מן ומנה הוא חשיבות, כמו "מנון" / "ינון": הכתב והקבלה שמות טז:טו - מן הוא... יתכן דברי רנ"ו שהוא לשון חשיבות כמו: וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן (משלי כט:כא), לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (תה' עב:יז) - שהוא לרש"י חשיבות שררה. ומזה: מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים (דנ' א:יא), מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים (דה"א ט:כט) - שהוא מנוי פקידות גדולה ושררה. כי בראותם אותו לא ידעו לכנותו בשם, לפי שהיה דבר נכבד ועינו כעין הבדולח יורד משמים, לא עלה על לבם כלל שירד לאכילה, וע"ז אמר הכתוב: כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, כלומר לא ידעו מה טבעו... קראו בתמהון לבב מן הוא... כלומר דבר חשוב הוא.
[4] כך ב"פירוש הקצר"; וב"פירוש הארוך": אב"ע שמ' טז:טו - מָן הוא - מגזרת: אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם (דנ' א:י).
[5] כך פירש גם ר' בחיי במקום אחר: ר' בחיי דב' ג:כז - קרא מזון... "מן" ע"ש ההזמנה שבא להם מזומן בכל יום.
[6] כמאמר מוסגר נציין שהוראה הקשורה לזמינות היא שמירה, שהרי אין דבר יכול להיחשב כזמין ומוכן לעת הצורך אלא אם כן הוא שמור מפני היזק. מכאן נובעת לשון "ממונה" (משרש 'מן' לדעת מנחם) במובן פקיד / אחראי. תרגומה של "פקיד" / "פקודה" הוא "מני" / "ממנה", וכן פירשוה המפרשים, כגון: בר' מ:ד - וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים; ת"א - ומני רב קטוליא. במ' לא:יד - וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל; ת"א - ורגיז משה על דממנן על חילא; רש"י - פקודי החיל - ממונים על החיל. ירמ' לז:יג - וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה; רש"י - ושם בעל פקידות - ממונה לשמור שלא יצא איש. נחמ' יא:יד - וּפָקִיד עֲלֵיהֶם זַבְדִּיאֵל; רש"י - פקיד - ממונה. וכן פירשו לשון "מינוי" / "ממונה" בעברית כלשון פקידה / הפקדה, כדוגמת: דנ' א:יא - הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים; אב"ע - פירוש אשר מנה כמו הפקיד, ובלשון חכמים: ממונה; מצ"צ - אשר מנה - אשר הפקיד, כמו: וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים (דה"א ט).
[7] פירוש, המן הוא "הלחם אשר נתן ה' לכם" (שמ' טז:טו), ומצאנו שהלחם רומז לנישואין: שמ' ב:כ - קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם; רש"י - שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת: כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בר' לט:ו).
[8] רש"ר הירש בפירושו לתהלים הציע שילוב בין הוראת זמינות של "מן" להוראת חלק: רשר"ה תה' עח:כג-כה - וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן - 'מן' במלוא מובן המלה, היינו כמה שמינה וזימן להם, כמנת חלקם מאת ה'.
[9] וכן משמע מקושית הזוהר: זוהר ב:מז,ב-מח,א - וַיְמַן ה' דָּג (יונה ב:א). וימן כמו דאת אמר: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר (דנ' א:ה), מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם (דנ' א:י) [- לשון נתינת מנת אוכל]. האי קרא הכי מבעי ליה [מקרא זה כך היה צ"ל]: וימן ה' את יונה לדג, דהוא מנה הוא דמשדר ליה [שהוא (יונה) מנת האוכל ששלח ה' לדג]!
[10] וכן משמע מקושית הזוהר: זוהר ב:מז,ב-מח,א - וַיְמַן ה' דָּג (יונה ב:א). וימן כמו דאת אמר: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר (דנ' א:ה), מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם (דנ' א:י) [- לשון נתינת מנת אוכל]. האי קרא הכי מבעי ליה [מקרא זה כך היה צ"ל]: וימן ה' את יונה לדג, דהוא מנה הוא דמשדר ליה [שהוא (יונה) מנת האוכל ששלח ה' לדג]!
[11] וכן באזכורים אחרים של פועל "מנה": יונה ד:ו - וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן; רש"י - וימן - לשון הזמנה. דנ' א:י - אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם; רש"י - אשר מנה - אשר הזמין וסיפק.
[12] גם בתהלים פרש"י מעין כך: תה' סח:כד - לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ; רש"י - מנהו - תהיה פרנסתו כדאמרינן, מאי משמע דמן לישנא דמזוני הוא? דכתיב: אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וגומר (דניאל א:י). סובר רש"י (ראה דעות שונות במפרשים שם) שהענין שם הוא ג"כ אכילה ותזונה, וכדעת מצ"ד שם: מצ"ד - מנהו - הכנת מזון כ"א מלשון כלביך יהיו ניזון מדם אויביך כי ילוקק דמם בלשונו.
[13] המלה "רימון" אינה נמנית כאן, לפי שבפשטות שרש המלה הוא 'רום' והאות נ' אינה מן השרש, כמו שכתב ברכת שלום (לבעל הסולם, דף צרח), וכן פירש בלקט יושר (עמ' 121): רימון רמז לכסא הכבוד, כי רימון מלשון רם ומרום. וראה גם מתיבתא - קידושין פא:(א), הערה יא.
[14] חז"ל גם דרשו שמות בעלי אותיות 'מן' של אישים המוזכרים במקרא מלשון "מיומן" ו"ימין", כגון: סוטה לד: - וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק (במ' יג:כב). תנא: אחימן - מיומן שבאחיו; רש"י - מיומן - גבור שבהם כמו שיד הימין חשובה מן השמאל. שכל טוב (בובר) בראשית מו:יז - וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה (בר' מו:יז). כדכתיב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ (שם מט:כ), מיומנת עליו. שכל טוב (בובר) בראשית מו:י - ובני שמעון... וימין - מיומן למלחמה. מדרש אגדה (בובר) פינחס פרק כו - אביו קרא לו בנימין - בן מיומן.
[15] בלשון חז"ל מצינו לשון "זימון" במובן של ייחוד וזימון מקום מוגדר לשימוש מסוים, ובמובן של הכנה כללית, (דבר המוכן בכל עת ובכל מקום): 1. ייחוד וזימון מקום: שבת י: (עם פירוש מתיבתא) - הזמינו הזמין מקום לבית הכסא מהו מה דינו לענין אמירת דבר שבקדושה בתוכו, האם יש זימון הזמנה לבית הכסא ומחמת ההזמנה נאסר לומר בו דבר שבקדושה או אין זימון לבית הכסא. ומורה המלה גם על: 2. הכנה כללית: ברכות נז. - הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו; רש"י - פרנסתו מזומנת - כנחש שעפר לחמו, ומצוי לו בכל מקום.
[16] וכן תרגם אונקלוס את המלה "נכונים": שמ' יט:יא - וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; ת"א - וִיהוֹן זְמִינִין.
[17] וכעין שתי ההוראות של המלה "עת", המורה על זמן מסוים מחד, ועל מוכנות וזמינות מאידך, כפירוש המלה "עתי": וי' טז:כא - וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה; ת"א - וישלח ביד גבר דזמין למהך למדברא; רש"י - איש עתי - המוכן לכך מיום אתמול. כריתות יד. - עתי - במזומן; רש"י - במזומן לו - שיזמנוהו מאתמול להוליך השעיר.
[18] וכן "ממונים": מצ"צ דנ' א:יא - אשר מנה - אשר הפקיד, כמו: וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים (דה"א ט:כט). [ר"י נחמיאש הוסיף (בפירוש השני שלו המצוטט כאן) שאף המלה "מנון" נגזרת מלשון "מנוי"]: משלי כט:כא - וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן; ר"י נחמיאש - מנון מגזרת אשר מנה את מאכלכם (דנ' א:י) כלומר ואחריתו יהיה פקיד וממונה על בית אדוניו.
[19] ושמא נקרא צמח ה"כמון" כך על שם מוכנתו, שנחבט בקל, כמו שפירש רש"י: ישעיה כח:כז - בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט; רש"י שם פסוק כט - הכמון והקצח... לפי שהם נחבטין בקל.
[20] כדוגמת: הושע ז:ו - קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם; רש"י - לבם בארבם - הכינו והזמינו את לבם במעשה אורב שלהם.
[21] ובתלמוד: סנה' כט. - הכמין לו עדים אחורי גדר; רש"י - הכמין - החביא, כמו: וְאָרַב לוֹ (דב' יט) - ויכמון.
[22] נציין שיש הופעות של המלה "סימן" שנראות כלשון רבים של "סימא", ולפ"ז אין אות הנ' של "סימן" שרשית. דוגמאות: .
Comments