כי תשא: תקופת הקוף ~ יהושע שטיינברג

תקציר המאמר לפרשת כי תשא:

התורה מצווה לחגוג את "חג האסיף", שם חלופי לחג הסוכות, ב"תקופת" השנה. התרגומים מתרגמים את המילה "תקופת" כ"יציאה" (סוף השנה הקודמת), אך זה קשה, מכיוון שהחג חל זמן רב לאחר סיום ראש השנה. רש"י מדגיש אפוא שפירושה של המילה למעשה הוא "מחזור" - והיא מתייחסת לתחילת השנה החדשה.

מאמר השבוע בוחן את עומק המילה הזו על ידי השוואתה למילים אחרות הרשומות על ידי הדקדוקים המוקדמים כנגזרים משורש אחד - כולל קוף, הקוף העליז! אך באופן מפתיע, לאחר בדיקה מדויקת של מילים רבות המכילות את אותה מחרוזת בת שתי אותיות 'קף', מתגלה דפוס ניכר השופך אור על המשמעות הבסיסית, והוא נושא שיעורים עמוקים לחיינו אנו.

שמות לד:כב – וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.

[פסוק זה חובר בספרי השרשים לרבנו יונה בן ג’נאח (ריב”ג) ולרד”ק בערך ‘קוף’, ושניהם חברו באותו ערך ‘קוף’ את המלה “קוֹף” בעצמה – היינו החיה הידועה[1]. המלה “תקופה” מורה על היקף וסבוב (במקרה זה מעגל השנה), ומסביר מכאן רד”ק את הקשר לקוֹף מפאת תכונתו לאחוז ולהקיף חפצים בכפיו. מסביר ריב”ג ש”תקופת השנה” דומה ללשון]: וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה (ש”ב יא:א), [והיינו שאות ת’ של “תקופה” היא נוספת על השרש. בניגוד לכך, את המלה “תוקף”, המציינת חוזק וכן להחזיק[2] (כלומר אחיזה חזקה[3]), חברו שניהם[4] בערך בפני עצמו: ‘תקף’. מכאן שבשרש ‘תקף’ כולם מסכימים שאות הת’ היא שרשית, וזאת למרות שמשותף לשלש המלים –”תקופה”, “קוֹף” ו”תוקף”– משמעות היקף].

[את המלה “היקף” בעצמה[5] חברוה ריב”ג ורד”ק בערך אחר: ‘יקף’[6]. וכן חברו ערך נוסף בשם ‘נקף’, המכיל בעיקר פסוקי כריתה, שבר וחבורה[7], אמנם התלבטו שניהם במספר פסוקים המורים על סיבוב[8], באם משתייכים לשרש ‘יקף’ או ל’נקף’. מנחם, לשיטתו[9], חבר את כל פסוקי סיבוב וגם את פסוקי כריתה/השחתה בערך אחד: ‘קף’, אם כי במחלקות שונות בו[10]. רד”ק, בערך ‘קוף’, במחלקה העוסקת בסיבוב והיקף, מוסיף שהשרשים ‘יקף’ ו’קוף’ הם “שני שרשים בענין אחד” – והוא “ענין סיבוב”].

[ונלע”ד להציע שכל הענינים הנ”ל –בין אלה העוסקים בסיבוב ובין בחבורה וכריתה– קשורים לענין היקף וסבוב. וההסבר הוא כמו בהרבה מלים המורות על שני ענינים (ולפעמים על דבר והיפוכו[11]), והיינו שענין היקף יש בו צד חיובי וצד שלילי[12]. למשל, הרי החגורה היא מיוצרת לשם הידוק, אולם הידוק יתר על המידה עלול לגרום לחבורות ופצעים[13]. וזכר לדבר[14] מצינו במקרא]: ישעיה ג:כד – וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה; רש”י – מקום שחגרה שם יהיה ניקף נחתך בחבורות ורשומי מכות. [וכן מצינו את ההוראה היסודית הזו – סיבוב/היקף– במלים אחרות המכילות את האותיות ‘קף’, כגון:

1. “קפד” 2. “קפל” 3. “קפץ” 4. “קפא” 5. “עקף” 6.”חקופא” 7. “שקף”]:

1. “קפד“

[נקדים כי לפעמים יש גם צד חיובי בכריכה המביאה לידי כריתה, היינו: התנתקות מן האויב. בכך הגענו לשרש ‘קפד’. מצאנו בע”ח הנקרא “קפוד”, ופרש”י שהוא הריצו”ן (שהוא הקיפוד הידוע לנו]: ישע’ יד:כג – וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד; רש“י (שם): קפוד – הריצו”ן בלע”ז]: לעזי רש”י (גרינברג) – לע”ז: היריצו”ן hericon, תרגום: קיפוד, hedgehog[15]. [והוא הבע”ח הנזכר במשנה]: כלאים ח:ה – הקפד וחלדת הסניים, חיה; [מוסיף הרע”ב תכונה נוספת של הקיפוד]: רע“ב – הקופד – שרץ שגופו מלא קוצים, וכשאדם נוגע בו כופל עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו, ונעשה ככדור וקורין לו בלע”ז אריצ”ו. [כלומר, הוא מקפל את עצמו בצורה סיבובית והיקיפית בכדי להתנתק מן האויב][16].

[שרש ‘קפד’ מופיע גם כשם פועל, המורה על כריתה, לדעת רוב המפרשים]: ישעיהו לח:יב – קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי; רש”י – קפדתי – הכרתי מהר חיי כאורג הממהר לארוג; מצ“צ – קפדתי – ענין כריתה כמו: קפדה בא (יחז’ ז:כה). יחזקאל ז:כה – קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן; רש”י – קפדה בא – כמו: קפדתי כאורג חיי (ישע’ לח:יב) לשון כריתה; [אמנם מביא מלבי”ם פירוש אחר, היינו שפועל ‘קפד’ מורה על כריכה וקשירה[17]]: מלבי“ם ישע’ לח:יב – קפדתי – חברו ביחזקאל (ז:כה) קפדה בא, והוא לדעתי מענין קשירת וכריכת הרתוק שהזכיר שם עשה הרתוק[18], כי על קצור מתרגם בכ”מ קפדה[19].

[וכן מביא רש”י פירוש שני מתרגום יונתן שאינו קשור לכריתה]: רש”י ישע’ לח:יב – וי”ת כנחל גדודין[20] – כנחל המושך בין גדות גבוהין שאינו מתפשט ומתוך כך מימיו קלים לרוץ. [משותף למלבי”ם ולת”י שהוראת ‘קפד’ המקורי היא צמצום וקביצה – לת”י צמצום רוחב הנהר ע”י גדותיו, ולפי המלבי”ם צמצום חופש האסורים ע”י ריתוקם].

[מוסיף מלבי”ם ומקשר על פי זה בין פועל ‘קפד’ לשרץ המתקפל הנ”ל]: מלבי“ם ישע’ לח:יב – קפדתי – וכן החיה בעלת הקוצים נקראת בעברי ובארמי קפוד, על שמתכפלת עת יבא אורב עליה. ועיקרו בעברי על קיפול הרתוק או החוטים הטוים [הטוויים] זה על זה שכורך השתי עם הערב.

1. “קפל”

[מכאן הגענו לענין קיפול. שרש ‘קפל’ באות ק’ מופיע לראשונה במשנה[21], והוא נגזר מן ‘כפל’ בלשון מקרא, כפי שמעיר מלבי”ם]: ישע’ מ:ב – כִּי לָקְחָה מִיַּד ה’ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ; מלבי”ם – כפלים – יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים. פי שנים – נתרבה הכמות משנֶה. אבל כפלים – יתקפל הכמות חציו על חציו, מענין: וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה (שמות כו:ט), ונקפל בלשון המשנה, ופה ר”ל שנתקפל אורך הזמן על חציו.

[מלבי”ם אמנם מחלק, אבל חז”ל פירשו “פי שנים” במקרא כמונח נרדף עם “כפלים”]: אגדת בראשית (בובר) ע:א – אלישע אדם גדול היה, את מוצא שכל הניסים שעשה אליהו, אלישע עשה כפלים, שנאמר: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מ”ב ב:ט). [לפ”ז יש ללמוד על שתי הוראות של שרש ‘כפל’, ושמשמעות “קיפול” בלשון משנה נגזרת מלשון “וכפלת את היריעה”. המעיין ימצא שהגם ששתי ההוראות מורות על כפילות בכמות, אמנם בעוד שקיפולו של בגד מכפיל את עוביו (גובהו) מצד אחד, מאידך הקיפול חוצֶה את אורכו. כלומר, במעשה אחד של קיפול יוצאות תוצאות הפוכות: 1. מעין הכפלה בגובה 2. מעין חיתוך/כריתה לחצאים באורך. ויש לציין שפועל “קיפול” אינו מורה דווקא על קימוט מדוייק מעין גיהוץ, אלא ג”כ על גלגול, היינו כריכת החפץ המתקפל, כדוגמת המשנה בבמה מדליקין]: שבת ב:ג – פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה; תפארת ישראל – שקפלה. שלקח חתיכת בגד וקפלה וגלגלה… לעשותה פתילה[22]. [אולם, תוצאת “קיפול” כזה גם היא הגדלת מידה אחת ולעומתה, הקטנת מידה נגדית].

1. “קפץ”

[יש להעיר על פַּן אחֵר של סיבוב והיקף, והיינו שהיֵשות המוקפת הינה מעתה מקובצת ומצומצמת בתוך התחום המוקף. שרשה של “קביצה” הוא ‘קבץ’ – שרש קרוב ל’קפץ’ ול’קמץ’[23]. התורה מזהירה על מצוות צדקה בלשון “תקפוץ”]: דברים טו:ז – וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן; [היינו לא לסגור את היד, וכאילו כתוב “לא תקבוץ” או “לא תקמוץ”].

1. “קפא”

[הוראת קיבוץ מביאה אותנו לשרש ‘קפא’, שאינו אלא דחיסת וריכוז פריטים ביחד, היינו קיבוצם]: צפניה א:יב – וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם; אב”ע – קופאים כמו קפאו תהומות, דבר השוכן ומקובץ ביחד נקרא קפאון וככה זה קופאים; רד”ק – הדבר השוכן ומקובץ ביחד כמו המים הקופאים והחלב הקופא נקרא קפאון.

1. “עקף”

[שרש ‘עקף’ מופיע בתלמוד]: ב”ק קיג. – באין עליו בעקיפין; [שרש קרוב להיקף[24] וסבוב, אם אמנם היקף חלקי].

1. “חקופא”

[פעמים רבות דרשו חז”ל טעם לשמות אישים המופיעים בתנ”ך, וכן דרשו את שמו של “חקופא” (בין עולי בבל בימי עזרא)]: עזרא ב:נא – בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר. [דרשו עליו חז”ל]: ב”ר עא:ג – ארבע מדות נאמרו בשמות, יש ששמותם נאים ומעשיהם נאים, יש ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים, יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים, ויש ששמותן נאים ומעשיהם כעורים. שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים: עשו שמו עשו, ואינו עושה. ישמעאל שמו שומע, ואינו שומע. שמותן כעורים ומעשיהם נאים, אלו בני הגולה: בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר (עזרא ב), וזכו ועלו ובנו בית המקדש. [הסבירו המפרשים את הדרשה: ‘חקופא’ היא לשון קוף (מהרז”ו); או לשון הכאה (מתנות כהונה, עץ יוסף) – עכ”פ שני ההסברים מתאימים להוראות ‘קף’ שראינו לעיל[25]].

1. “שקף”

[משרש ‘שקף’ נגזרים שני ענינים: 1. הסתכלות 2. החלק העליון מעל הדלת. רש”י פירש שהשקפה מציינת בעיקר הבטה מזיקה]: בראשית יח:טז – וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם; רש”י – וישקיפו – כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ (דב’ כו:טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים. [בדומה לכך, רש”י מסביר שמשקוף הדלת נקרא כן על שם ההכאות שהוא סופג תמיד]: שמות יב:ז – וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף; רש”י – המשקוף – הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו… ולשון שקיפה חבטה, כמו: קוֹל עָלֶה נִדָּף, [ת”א]: טרפא דשקיף (ויקרא כו:לו). חַבּוּרָה, [ת”א]: משקופי (שמות כא:כה). [ונראה שהמכנה המשותף הוא היזק והכאה[26]].

[ונלע”ד שחז”ל רמזו על הוראה נוספת לשרש ‘שקף’, בפירושם לפסוק]: במדבר כא:כ – וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. [פירשו חז”ל שהפסוק הזה מתייחס לבאר, הנזכרת לעיל]: שם כא:יח – בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. [הבאר הזאת “נשקפה על פני הישימון”, היינו המדבר]: תוספתא סוכה ג:ג – וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (במדבר כא:יט-כ) וגו’ היא סובבת כל מחנה ישראל ומשקה את כל הישימון, שנאמר: וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן (במדבר כא:יח-כ). [נראה שחז”ל דייקו שהמלה “שקיפה” מרמזת על היקף[27], וכאילו כתוב “והקיפה על פני הישימון”. מכאן קצת רמז ששרש ‘שקף’ מורה על ראיה מקיפה, שרואים את כל הסביבה במבט אחד, כענין השקפת המלאכים על פני סדום]: בראשית יט:כח – וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר. [כמו כן הראיה מהמשקוף[28] היא ראיה מקיפה יותר מהבטה דרך חלון או מן הדלת שמתחתיו. המשקוף אמנם סופג מכות ע”י הטריקות הרבות של הדלת, ולכן כל הסתכלות כזאת מקושרת בדרך השאלה להכאה ונזק[29]. אבל הקב”ה הופך תכונה זו לטובה, ומיטיב לכל הקיפי הארץ דווקא במלה “השקפה”].

[נסיים בתפילה שנחיה חיים מוקפים משמעות, אתגרים חשובים והישגים נצחיים. שנגמור תקופות שנים רבות בתחושת עלייה אמיתית וצפייה לשגשוג נוסף בעתיד. חיים בלי שאיפות כאלה הם בבחינת “שנת הקוף”[30] – סיבוב ללא טעם, אחיזת עיניים].

[1] [ומנחם חבר “תקופת השנה” בערך ‘תקף’, עם פסוקי תוקף וחוזק].

[2] [כגון]: תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח (איוב יד:כ); מצ”צ – תתקפהו – ענין האחיזה בחזקה כמו ואם יתקפו האחד (קהלת ד:יב).

[3] [ולפי ריב”ג כך פירוש המלה גם בלשון חז”ל, כדוגמת]: כדי שלא יהא כל אחד ואחד תוקף טליתו של חברו (ב”מ ג.).

[4] [וכן הוא במחברת מנחם].

[5] [כגון]: כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה (איוב א:ה), עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי (תה’ כב:יז), כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה (ישע’ טו:ח), הַקֵּיף אֶת הָעִיר (יהושע ו:ג), אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי (תה’ יז:ט).

[6] [וגם בערך ‘נקף’, כמוזכר לקמיה].

[7] [כדוגמת]: חַגִּים יִנְקֹפוּ (ישע’ כט:א), עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת (שם יז:ו), חֲגוֹרָה נִקְפָּה (שם ג:כד), עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת (איוב יט:כו).

[8] [למשל]: וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף (איוב יט:ו), כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה (שם א:ה).

[9] [היינו שעל פי רוב מתייחס לאות ת’ בראש מלה כנוספת ולא שרשית].

[10] [המחלקה השלישית מכילה רק פסוק אחד]: מ”א י:כב – שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים.

[11] [כגון שרש ‘קדש’, המציין קדושה והפרשה מן העריות מחד, ועל זנות עצמה מאידך (ראה רש”י ויק’ יט:ב, וראה גם דברים כג:יח עם פירוש רש”ר הירש)].

[12] [אמנם מלבי”ם הציע קשר בין שבירה/חבורות של שרש ‘נקף’ לעניני היקף, שחבורות אלו מקיפות את החפץ]: ישע’ י:לד – וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר; מלבי”ם – ונקף – גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנ’ נוקף זית, ועם בעל הי’ יקיף. וכן: תחת חגורה נקפה (ישע’ ג:כד), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב.

[13] [או אפילו לחנק, כגון המהדק עניבה סביב צוארו יותר מידי].

[14] [זכר בלבד, שההקשר שם הוא עונשים תמורת מעשים בלתי-ראויים. ברם, כל עונש הוא מדה כנגד מדה, ומתאימים למעשה שעשו, כגון כאן בספר ישעיהו, שחגרו הבנות ביהירותן חגורות שחצניות, שם תּוּכֶּינָה בפצעים, ובכך תמנענה מהתנהגות זו].

[15] [רש”י נקט במלה דומה גם בביאור השרץ ששמו “אנקה”]: ויקרא יא:ל – וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה; רש”י – אנקה – היריצו”ן. [וכן בתלמוד, בסיפור שעשה הורדוס עטרת מעור הקיפוד]: ב”ב ד. – אהדר ליה כלילא דיילי; רש”י – אהדר ליה כלילא דיילי – האנקה (וי’ יא:ל) מתרגמינן: ילא, והוא שרץ שקורין הרצו”ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו. [המשנה מונה את סוגי העור הנחשבים כבשר לענין טומאה]: חולין קכב. – אלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם… ועור האנקה והכח והלטאה והחומט; רש”י – האנקה – הריצו”ן. [ונמצא ‘קפוד’ גם בגירסת ‘קופר’]: שבת נד: – אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו… ולא פרה בעור הקופר; רש”י – קופר – שרץ הוא שנימיו חדין כמחט, וקורין לו הריצו”ן, וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים. [נמצא שרש”י פתר את ה”קפוד” (במקום אחד), את ה”אנקה” ואת ה”קופר” במלה אחת ויחידה, והיא מורה על ה”קיפוד” (hedgehog) המוכר לנו (לפי לעזי רש”י)].

[16] [מצינו גם “קפוד” שפירשוהו רוב המפרשים כמין עוף]: צפ’ ב:יד – וְרָבְצוּ… גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד; רש“י – קאת וקפוד – עופות; מצ“צ – קאת קפוד – שמות עופות המצויות בחרבות. ישע’ לד:יא – וירשוה קאת וקפוד; רש“י – וקפוד – עוף הפורח בלילה צואיט”א בלע”ז. [אולם, הקיפוד המוכר לנו יותר הוא השרץ המתואר במשנה הנ”ל].

[17] [ונ”ל שלמרות שחולק מלבי”ם על רש”י וסיעתו, יש לציין שאף בין ריתוק לכריתה יש צד משותף, שהרי המרותק בשלשלאות אינו אלא עצור ומנותק מן העולם, היינו מן החופש].

[18] [לעיל בפרק]: יחז’ ז:כג – עֲשֵׂה הָרַתּוֹק כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים; רש”י – הרתוק – שלשלת… שילכו… בזיקים.

[19] [כגון]: ישע’ נ:ב – הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת; ת”י – הַאִתְקְפָדָא אִתְקְפָדַת גְבוּרְתִּי מִלְמִפְרַק. שם נט:א – לֹא קָצְרָה יַד ה’; ת”י – הָא לָא מִקְפֵּידוּת יָדָא מִן קֳדָם ה’. מיכה ב:ז – הֲקָצַר רוּחַ ה’; ת”י – הֲיִתְקְפַּד מֵימַר מִן קֳדָם ה’. [וכלומר, קשירת וכריכת חפץ מקצרת ומצמצמת אותו].

[20] [בהיכל רש”י הביא שתי גרסאות בת”י, אחת שמתאימה לאריגה ואחת לנהר]: היכל רש”י (ערך ‘ארג’): בישע’ הולך רבנו [רש”י] בעקבות ת”י, שנוסחתו לפי פירש”י כנחל גדודין. בנוסחה שלפנינו כנול גרדאין והוא לשון אריגה.

[21] שבת טו:ג – מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים.

[22] [וכדבריהם ז”ל (דברים רבה ד:יא) שא”י מקופלת בהרים וגבהות, ועתיד הקב”ה ליישרם, שנאמר “כי ירחיב”].

[23] [בחילוף אותיות בומ”ף, וכן]: איוב ה:טז – קָפְצָה פִּיהָ [היינו סגירה וקביצה. ובחז”ל]: חולין צא: – ויצא יעקב… ויפגע במקום (בר’ כח:יז), מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי… קפצה ליה ארעא; רש”י – קפצה – לשון לא תקפוץ את ידך (דב’ טו) – נתקצרה ונתקמצה לו. [וראה ערוך (ערך ‘כווץ’) ורשר”ה (בר’ מא:לה, מט א-ב) לקירבות בומ”ף/גיכ”ק נוספות].

[24] [בחילוף אותיות המוצא אחע”ה. ומצד שני קרוב ל’עקב’ (בחילוף אותיות בומ”ף), כגון]: ישע’ מ:ד – וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר; רד”ק – והעקוב הוא הדרך המעוות. [וראה ריב”ג ערך ‘הדר’ בענין תרגומן של המלים המורות על דרכים עקומות].

[25] [כי משמעות הכאה קרובה לחבורה והיזק, שהן תוצאות היקף והידוק יתר על המדה, כנ”ל].

[26] [אחרים הציעו הוראות משותפות אחרות, ראה למשל רד”ק, ערך ‘שקף’].

[27] [ומענין היקף וסבוב, מצינו את המלה “נסיבה” מתורגמת “תוסקפא” (שרשה הארמית ‘סקף’ קרוב ל’שקף’)]: דה”ב י:טו – כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱלֹהִים; תרגום – ארום הות תוסקפא מן קדם ה’; [מצ”צ ומסביר ש”סבה” ו”נסיבה” מרמזים על הקפת דבר וגרימתו]: מצ”צ – נסבה – מל’ סבה והוא ענין הקפת הדבר והגורם לה; [נראה להסביר שה”סבה” היא “תכנית מקיפה” להשיג מטרה מסויימת. ובדומה לכך פירש ת”י בפ’ מקץ]: בר’ מא:י – וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה; ת”י – מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף דְפַרְעֹה רְגֵיז עַל עַבְדוֹי; כתר יונתן – מלפני יי ניסוב שפרעה רגז על עבדיו.

[28] [ראב”ע (שמ’ יב:ז) וריב”ג (ערך ‘שקף’) פירשו “משקוף” מלשון חלון שממנו צופים על הנכנסים. וע’ רד”ק מ”א ז:ה].

[29] [כפי שקישר רש”י הנ”ל (שמ’ יב:ז) שנקרא “משקוף” ע”ש ספיגת חבטות – “ולשון שקיפה חבטה”].

[30] [שם של שנה במחזור השנים בתרבות הסינית].