
במדבר כה:יז-יח – צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם.
רש”ר הירש – צרור את המדינים – ‘צרר’: צמצום, דחיסה, הגבלה של כח[1]. [נראה שהגדרה זו של רש”ר הירש מתאימה גם לעוד שרשים רבים בעלי אותיות ‘צר’. אמנם, נראה להרחיב את ההגדרה עם ענינים הקרובים להוראות אלו ומושאלים מהן: תעוקה / כיווץ, חוזק / צָרוּת, לחיצה / דחיסה, מתח, דוחק / צפיפות, מציצה / שאיבה, דחיפה, עצירה / עיכוב, חיתוך, סגירה, שמירה / נצירה, לכידה, היקף / כיתור, איסוף / חיבור. וכעת נבחן את שש עשרה המלים בעלות אותיות ‘צר’ לאור אלו ההוראות[2]]: 1. אצר 2. בצר 3. חצר 4. עצר 5. צור / צרר / צר 6. פצר 7. יצר 8. נצר 9. קצר 10. צרב 11. צרף 12. צרד 13. צרח 14. צרך 15. צרע 16. צרה.
אצר – כינוס / שמירה (של דברי ערך[3])
[חפצים יקרי ערך הסגורים ועצורים במקום שמור. לדעת י”ש (ב:נג,א) ורש”ר הירש (דב’ כח:ח), הא’ נוספת, ושרשו ‘צר’ / ‘צרר’. וכן משמע מדרשת חז”ל, שדרשו “צרורה” מלשון “אוצר”]: קה”ר ג:כו – תני אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כולם עולות למרום, אלא שנשמותיהן של צדיקים הם נתונות באוצר שכן אביגיל אמרה לדוד ברוח הקדש: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים[4] (ש”א כה:כט).
בצר – כינוס / שמירה (של ענבים[5])
[שרש ‘בצר’ סובל שלוש הוראות עיקריות: 1. לקיטת / אסיפת[6] הענבים, 2. מחוזק[7] / מוקף[8], 3. מניעה[9]. אולם, מציע י”ש שמשותף לכולן עניני איסוף ואיצור, מושג הקרוב למניעה]: י”ש (ב:סא,ב-סב,א -ת”ד) – וישמש מן ‘בצר’ ללשון מניעה, כמו: וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם (בר’ יא:ו), וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה (איוב מב:ב) כי הדבר המנוע הרי הוא כמבוצר… ומענין ‘מבצר’, שם ‘בציר’ להוראת אסיפת הענבים, כי שם ‘בציר’ שם התכלית, והיינו הכנסת פרי הגפן להיותו בצור ומשומר, וכטעם ‘אוצר’ – שיהיה נצור, חסון, אגור ואסוף[10]. אמר: כי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא (ישע’ לב:י)… ושרש ‘בצר’ יתכן שהוא מורכב מן ‘בא’-‘צר’ – היינו ביאה במצור, צרור ומקושר היטב. י”ש (ג:יא,א) – וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם (בר’ יא:ו), וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה (איוב מב:ב)… לשון מניעה וסגירת דבר – מושאל מן ‘מבצר’ (כגון במ’ לב:יז), וערים ‘בצורות’ (כגון יחז’ לו:לה). ר”ל, שנבצר הדבר ונסגר מבלי שיכולין לבא אליו כסגור במבצר, שאינו יכול לצאת.
חצר – כינוס / איסוף (מקום שמור שנאספים בו)
[בעל השרש ישע השוה ‘חצר’ ל’עצר’[11]]: שרש ישע (ערך ‘חצר’ – ת”ד) – ‘חצר’ כמו ‘עצר’ על היותו עוצר ומחסה לדבר העצור וכנוס בתוכו. [וטעם דומה מציע גם למלה “חצוצרה”]: חצצרות כסף (במ’ י:ב): כלי זמר עשוי לאסוף עם המפוזר ביום קרב, וא”כ ‘חצר’ כמו ‘עצר’ הנזכר[12].
עצר – עיכוב / איסוף (הן לחיוב הן לשלילה)
[מצינו שלוש הוראות לשרש ‘עצר’ 1. אוצר, מאגר, כינוס[13]]: ע”ז עא. – אל יאמר אדם לעובד כוכבים עול תחתי לעוצר; רש”י – עול תחתי לעוצר – …לשון אחר, לשון אוצר שממונה על אוצרות יין ושמן של מלך לגבות ולאצור. [2. “עצרתא” היא תרגומה של יקב / גת, כיון שהענבים נאספים ומשתמרים בו]: דב’ כח:לט – וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר; ת”י – וְחַמְרָא לָא תִשְׁתּוּן וְלָא תְעַצְרוּן[14]. שופ’ ו:יא – חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת; ת”י – חָבֵיט חִטִין בְּמַעֲצַרְתָּא. [3. “עצרתי כח” = איסוף כחות]: דנ’ י:ח – וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ; רש”י – ולא עצרתי כח – כלומר לא כנסתי, כל כחי הלך מקרבי.
צור / צרר / צר[15] – [משרש ‘צור’ / ‘צרר’ נגזרות הוראות רבות, אשר כולן קשורות לכינוס, סגירה, שמירה, הגבלה ודחיסה]:
א. [אבן חזקה (חומר הדחוס בשיא הדחיסה)[16]]: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר (שמות יז:ו).
ב. [חוזק (סגור ושמור)]: בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק (דברים כח:נג).
ג. [דחק, צמצום (סגירה ודחיסה גשמית ונפשית)]: צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי (תהלים קיט:קמג).
ד. [צרה (סגירה ודחיסה, בעיקר נפשית)]: תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים י:א).
ה. [שליחות (מוגבל השליח לדרך הישרה והצרה)]: וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ (יר’ מט:יד), הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים (ישע’ יח:ב). וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט:ד).
ו. [פרק תליית הדלת (מוגבל למקום חיבורו הישר והצר)]: הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ (משלי כו:יד).
ז. [צרר (הקפת האויב כדי להכניעו)]: וְצָרְרוּ אֶתְכֶם (במדבר לג:נה), צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים (במדבר כה:יז)[17].
ח. [מיצר (סגירה ודחיסה גשמית ונפשית)]: תה’ קיח:ה – מִן הַמֵּצַר. איכה א:ג – כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
ט. [קשור (סגור ושמור)]: וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ (בראשית מב:לה).
י. [גבול / הגבלה (בלשון חז”ל)]: ב“מ קז. – אילן העומד על המיצר – יחלוקו[18].
פצר – לחיצה / דחיסה (ע”י ריבוי בדיבור)
[מפרשי המקרא פירשוהו מלשון ריבוי. ברוב ההופעות ההקשר הוא ריבוי בבקשות / דרישות, כגון]: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד (בר’ יט:ג), וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט (בר’ יט:ט), וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן (מ”ב ה:טז), וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ (שופ’ יט:ז), וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ (מ”ב ב:יז), וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר (ש”א טו:כג). [רד”ק מסכם בספר השרשים שענין כולם הוא הנסיון להכריח את הזולת לפעול בצורה מסויימת, כלומר להפעיל לחץ מילולי]: הכל ענין העברה על רצון האדם וההכרח[19].
יצר – דחיקה / הידוק (בגשמי ובמופשט)
[בניגוד לשרש ‘ברא’ המורה על בריאה יש מאין, שרש ‘יצר’ מורה על יצירה חדשה הנעשית באמצעות חומרים קיימים[20]. יריעות שלמה מרחיב בזה, ומשמע מדבריו ש’יצר’ מורה גם על צירוף גופים / מחשבות קיימים ושונים לישות / תכנית מאוחדת, הן במישור הגשמי והן במופשט (“יצר לב האדם”). בכך קשור שרש ‘יצר’ לשרש ‘צר’ / ‘צרר’ וכו’, ענין כינוס / גיבוש / קישור של מרכיבים שונים לגוף אחד חזק[21]. וז”ל י”ש שסיכם את הוראת ‘יצר’ במלים דוחק והידוק]: י“ש (ב:נג,א – ת“ד): ‘יצר’ מן ‘צר’, המורה על הדוחק וההידוק… הפעל שלו: וייצר ה’ אלהים את האדם[22] (בר’ ב:ז)… ותאר השם: וכל יצר מחשבות לבו (בראשית ו:ה)… שהצורה הוא הפעל השכליי המקשר הדברים המנותחים ועושה לו מקבוצם ציור אחד שלם. [ואכן הפסוק “יצר מחשבות מבין” נדרש במדרש מלשון יצירה לפי בעל המתנות כהונה]: בראשית רבה ט:ג – רבי חגי בשם רבי יצחק אמר… וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ… וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ (דה”א כח:ט), קודם עד שלא נוצרה מחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך; מתנות כהונה – עד שלא נוצרה – דייק מדכתיב יצר מחשבות, ודרש יצר לשון יצירה. יצירה של המחשבה הוא [הקב”ה] מבין.
נצר – שמירה / קשירה / הידוק (שמירה ע”י סגירה וקשירה)
[לפי מנחם וי”ש, לשון ‘נצר’ נגזרת משתי אותיות ‘צר’. לפי י”ש, ‘נצר’ מורה על קשירה חזקה השומרת ונוטרת]: י“ש (ב:נג,א – ת“ד): נקרא ‘נצר’ ע”ש הקשור החזק שלא יתפזר, כטעם “אוצר”, לשון צרירה וקשור. והוא ענין ‘נצר’ להוראת הנטיעה… ששומרים ונוטרים אותה להעשות אילן: נצר מטעי (ישע’ ס:כא); ונצר משרשיו יפרה (ישע’ יא:א)[23].
קצר – דוחק / צפיפות (‘קצר’ מורה על צמצום וכיווץ)
[מצינו ‘קצר’ כדימוי ונרדף לדוחק, כגון]: ישע’ כח:כ – כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ; רש”י – כי קצר המצע מהשתרע – כי אביא עליכם שונא דוחק אתכם.
צרב – כיווץ / לחיצה / דחיסה (ע”י חימום עור).
[רש”י פתר “צרבת” כלשון כיווץ מחמת חום]: ויקרא יג:כג – צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא; רש”י – צרבת השחין – צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום… רייטרי”ר בלע”ז [לכווץ][24]. צרבת – ריטריימינ”ט בלע”ז [כיווץ. עכ”ל רש”י. בסיכום, חום הצרבת מביא לידי ייבוש, המביא לידי כוויצת וקמיטת העור. קמטים אינם אלא קיבוצם של חלקים שונים של העור ביחד – היינו חיבורם. ובכך מוסברת הקירבה בין ‘צרב’ ל’צרף’[25], המורה על נקיון סיגים המביא לידי חיבור והידוק החלקים המטוהרים (ראה להלן בקטע על שרש ‘צרף’)].
צרף – כיווץ / לחיצה / דחיסה / איסוף / חיבור (ע”י חימום מתכת)
[שרש זה מציין בלשון הקודש רק טיהור וזיקוק מתכת מסיגיו ע”י האור, כגון]: מלאכי ג:ב – כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף; מצ”צ – מצרף – ענין זכוך מהסיג כמו צרפתיך ולא בכסף (ישע’ מח:י). [אולם, בתרגום מצינו את המלה בהוראת חיבור / הצטרפות, כדוגמת]: במ’ כד:כד – וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר; תר”י – וְיִצְרְפוּן עִמְהוֹן לִגְיוֹנִין סַגְיַין מִן דְרוֹמָאֵי וִישַׁעְבְּדוּן אֲתוּרַיָא. [ונראה לומר שענין החיבור / הצטרפות הוא התוצאה הטבעית של צירוף / זיקוק, הנקרא בלשונינו “הלחמה”. כלומר, חימום המתכת עד כדי התכתו גורם להפלטת סיגיו, אמנם החלל שנשאר בעקבות סילוק החומר הזר מתמלא מיד עם חומר המתכת המזוכך, והתוצאה היא הצטרפות מוחלטת ואיחוד החלקים המטוהרים[26]].
צרד – כיווץ / הצטמקות (ע”י יובש)
[מצינו מלה זו בלשון חז”ל, והיא מורה על יובש]: מעשר שני ב:ד – כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים… וְשֶׁל תְּרוּמָה… שַּׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד; ר”ש – צריד – לשון יובש כמו: צריד של מנחות, בפ”ב דחולין (לו.). ר”ה כז: – היה קולו דק או עבה או צרוד – כשר, שכל הקולות כשירין בשופר; אור זרוע (חלק ב, הלכ’ ר”ה, ס’ רנט) – היה קולו דק או עבה או צרוד פי’ יבש – כשר, שכל הקולות כשרים בשופר. [יובש גורם להתכווצות והצטמקות, ובלשון מקרא יובש והצטמקות הן מלים נרדפות, כגון]: ש”א ל:יב – וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל; ת”י – וּתְרֵין אִיתְכְּלִין דְעִינְבִין יַבִּישִׁין; מצ”צ – צמוקים – ענבים יבשים והוא מל’ ושדים צומקים (הושע ט). הושע ט:יד – תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים; ת”י – וּשְׁדֵין יְבִשִׁין; מצ”צ – צומקים – יבשים ונגובים ולזה יקראו הענבים היבשים צמוקים. שבת לז: – שמע מינה: מצטמק ויפה לו מותר; רש”י – מצטמק – מתמעט וכויץ, רטיי”ט [אוצר לעזי רש”י: מתכווץ, מצטמצם] לשון שדים צומקין (הושע ט).
צרח – צרות / לחץ / דוחק (1. צעקה מפני תחושת צרה ודחק נפשי ו/או גשמי 2. מקום צר).
[1. צעקה מפני הצרה[27], כגון]: צפניה א:יד-טו – מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה. [2. מקום צר[28], כגון]: ש”א יג:ו – וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת; רש”י – ובצרחים – פליישי”ץ בלע”ז [אוצר לעזי רש”י: מצודת גדר בנויה מעצים מסורגים. ובאהלי יהודה כתב שהוא מגדל גבוה וצר, “לא תסיג יד צר ואויב לבוא אל שעריו”].
צרך – צרות / לחיצה / דוחק (האביון, שתמיד חש תחושות אלו)
[השרש מופיע רק פעם אחת במקרא]: דה”ב ב:טו – וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ. [התרגום ירושלמי מתרגם “אביון” במלה “צריכיא”]: דברים טו:יא – פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ; תר”י – מִפְתַּח יַת יְדֵיכוֹן לַאֲחֵיכוֹן מִסְכֵּינַיָא וְלִצְרִיכַיָא. דברים כד:יד – לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן; תר”י – לָא תַעֲצוּן אַגְרָא דַאֲגִירָא מִסְכֵּינָא וּצְרִיכָא. [וכך השימוש גם בהגדה של פסח]: כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח[29].
‘צרע’ – צרות / לחץ / דוחק
[חז”ל רמזו לקשר בין “צרעת” ל”צרות”[30]]: מדרש תנחומא (בובר) פ’ מצורע – שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כא:כג), אל תהי קורא כן, אלא שומר מצרעת נפשו[31].
‘צרה’ – מציצה / שאיבה / דחיפה
[משרש ‘צרה’ נגזרת המלה “צרי”, המופיעה פעמים רבות במקרא, כגון]: בראשית לז:כה – וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט. [הגמרא אומרת שצרי הינו שרף (מיץ) האילן]: שבת כו. – ר’ שמעון בן אלעזר אומר: הצרי אינו אלא שרף[32] מעצי הקטף[33].
[מערכת הנוזלים המזינה את האילן היא בין הנפלאות המרשימות שבבריאה. בניגוד לבן אדם למשל, שנברא בו לב השואב את דמו ומחלקו לכל חלקי הגוף בצורה בלתי פוסקת, אין בעץ מנגנון דומה הנראה לעין כלל. ההסברים לתופעה זו הם שונים, ואף יש מדענים שמודים שאין להם הסבר מקיף לכלל המערכת. מה שברור לכל הדעות הוא שהנוזלים מועברים דרך צירים מעין עורקים בשילוב משיכה / מציצה מלמעלה המתחיל בהתאיידות לחות העלים, ומאידך מִדַחַף / דחיסה מצד השרשים].
[בעוד שבלשון הקודש המלה “שרף” מורה על חום ותולדות האש, שם פועל “שרף” מופיע בארמית במובן גמיעה, מציצה, ושאיבה. רש”י פתרו במלה “גמיעה”]: עבודה זרה כט: – מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים… שמעמידין אותה בקיבה של נבילה… והלא קיבת [קרבן] עולה חמורה מקיבת נבילה, [ובכל זאת] כהן… שורפה חיה; רש”י – שורפה – הומי”ר[34] בלע”ז, גומעה[35]. [לסיכום, הצרי הוא המיץ הנוטף ונמצץ מן האילן[36], והשם “שרף” מושאל ממערכת השאיבה / דחיסה הנפלאה המתוארת כאן[37]. בעל התפארת ישראל הוסיף “מציצה” כהסבר]: תפארת ישראל ע”ז ב:ה – שורפה – לשון שרף הנוטף, ור”ל גומעה ומוצצה. חיה – ר”ל כשהקיבה עדיין חי ולא נתבשל, אז רשאי למצוץ החלב שבה. [ובזוהר מסופר שהשור “שואב” בגמיעה א’]: זוהר ג:קנד,ב (עם תרגום הסולם) – דִּגְלָא תְּלִיתָאָה שׁוֹר [דגל השלישי (שהוא דגל מחנה דן, הוא פני) שור]… כַּד צָחֵי, אָזִיל לְגַבֵּי הַהוּא נְהַר דִּינוּר, וְשָׁאִיב לֵיהּ בִּגְמִיעָא חֲדָא [כשצמא, הולך אל נהר דינור ושואב אותו בגמיאה אחת. וכן משתמש רש”י במלים “שאיבה” ו”מציצה” לכאורה כנרדפות]: ברכות סא: – ריאה שואבת כל מיני משקין; רש”י – שואבת כל מיני משקין – אף על פי שהן נכנסין בכרס דרך הושט, הריאה מוצצתן ושואבתן[38].
[מבין המיצרים נקרא לי-ה, שיהפכנו בעוד מועד לחג ולמועד, ויוציאנו מצרה לרווחה. ונאמר לפניו שירה חדשה בחצרות קדשו בב”א].
[1] [וכן משמע מהתרגום “אָעֵיק יַת מִדְיָנָאֵי” כלשון “מעקה” – גבול והגבלה לגג].
[2] [כלומר, ההוראות השונות של המלים ברשימה קשורות לענין צרות, לחץ וכו’ בצורה כלשהי].
[3] [כמו]: אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב (דברים כח:יב).
[4] [וכן משמע מרש”י בענין אחר]: תענית כג. – בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים… עד שנעשו… שעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות; רש”י – וצררו – קשרו ואצרו.
[5] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר (וי’ כה:ה), כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ (דב’ כד:כא), כַגֶּפֶן… כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת (יר’ ו:ט).
[6] [רש”י פירש ש”בצירה” היא לשון לקיטה]: ב”מ פט: – עודרים בתאנים, וגודרים בתמרים, ובוצרים בענבים, ומוסקין בזיתים; רש”י – עודרין מוסקין בוצרין גודרין – כולם לשון לקיטה הן, לכל מין ומין. [ויש במשמעות “לקיטה” אסיפה סתם, כדמצינו אצל הקש והמן (שמ’ ה:יב, במ’ יא:ח)] .
[7] יר’ ו:כז – נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר; מצ”ד – נתתיך בעמי מחוזק כמגדל מבצר ולא תירא מהם.
[8] [ומצינוהו גם בענין נגעים בהשאלה]: נגעים ד:ג – בִּמְבֻצָּר; ר”ש – מבוצר – ב’ שערות באמצע הנגע כמבצר באמצע העיר.
[9] וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם (בר’ יא:ו), וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג (יר’ יז:ח) , וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה (איוב מב:ב).
[10] [ומצינו ערים בצורות המשמשות כמוקד לאיסוף וכינוס לתפוצות ישראל]: מיכה ב:יב – אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב… אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה; רש”י – כצאן בצרה – כצאן רבה הנתונה במבצרי גדרות צאן; רד”ק – ופי’ אסף אאסף שיכנסו במצור בערים הבצורות.
[11] [בחילוף אותיות אחע”ה].
[12] [בדומה לשתי ההוראות של שרש ‘זעק’: 1. צעקה (ירמיה נ:מו), 2. קיבוץ ואסיפה (יהושע ח:טז)].
[13] [גם רשר”ה (בר’ טז:א-ב) השווה אותם, וצירף עוד מלים קרובות (בחילוף אותיות אחע”ה, זסשר”ץ)]: עצרני ה’ מלדת – ‘עצר’ קרוב ל’אצר’, ‘אסר’, ‘אזר’: לקשור כחות ולהחזיקם כאחד.
[14] [ומשמעות זו בוודאי קשורה גם להוראה הראשונה של אסיפה, והיינו שהדבר האסוף הוא עצור, מנוע מנזק].
[15] [לפי מח’ מנחם, שרש כולם הוא ‘צר’ (שרש בן עשר מחלקות לשיטתו). ולפי רד”ק וסייעתו, ההוראות הבאות מופיעות בב’ ערכים, ‘צור’ ו’צרר’ (גם ההוראות מסוכמות מת”ד רד”ק שם). אמנם כתב רד”ק שהגם שחילק את ‘צור’ מ’צרר’, בכ”ז הם “שני שרשים בענין אחד”, כך שהפער בין מנחם לרד”ק לעניינינו מוגבל לכאורה רק לשמות הערכים].
[16] [ז”ל י”ש (ב:נג,א)]: שרש ‘צר’ מורה… על ב’ ענינים: א) הדוחק וההידוק… כמו: במקום צר (במ’ כב:כו)… ב) קשירה יפה, כמו: וצרת הכסף בידך (דב’ יד:כה)… ושני הענינים האלה קרובים זה לזה, שהמציאות במקום צר הוא מעין הקשור, והמניעה מלהתפרד… ומענין שיורה שם ‘צר’ על הקשירה, בא… שם ‘צור’ המורה על הסלע: והכית בצור (שמ’ יז:ו) – ע”ש שהוא מקושר היטב [דחוס].
[17] [רד”ק (שרשים, ערך ‘צרר’) כתב ש’צרר’ ו’צור’ הם “שני שרשים בענין אחד”, כנ”ל, וענינו פירש בערך ‘צור’. וזו לשונו שם]: יעמדו סביבותיה במצור עד רדתה מרעב.
[18] [ראה רש”י במ’ לד:ו, ז; רש”י יהושע טו:ב, ה, יא, יח:יב].
[19] [ומצאנו שרש זה כשמו של כלי חידוד]: ש”א יג:כא – הַפְּצִירָה פִים. [רש”י מסביר את הכינוי ע”ש ריבוי פיותיו]: רש”י – פיות וחידודים הרבה היתה להם לחדד המחרשת והאתים. [אולם, אף הוא קשור להכרח, כי רוב חידודיו מבטיחים -מכריחים- את התוצאה הרצויה].
[20] כלשון מהרז”ו בפירושו לברייתא ל”ב מידות שהתורה נדרשת בהם]: מהרז”ו (הקדמה לפ’ למדרש רבה) – תיבת ברא מורה על בריאת יש מאין, אבל יצר משמע יש מיש.
[21] [נעיר גם שמצינו ‘יצר’ במשמעות “אוצר” (סגור, שמור) לפי רד”ק בשרשים]: רד”ק (ערך ‘יצר’): הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר (זכריה יא:יג), וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה’ אֶל הַיּוֹצֵר (שם), הוא כמו אוצֵר, מענין אוצָר.
[22] [‘יצר’ נדרש מלשון “צייר” ו”צור”]: קהלת רבה ב:יא [ב:יד במהדורות אחרות] – וייצר ה’ אלהים את האדם מה ת”ל אשר יצר (בר’ ב:ח), אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול מתגאה בעולמו. [וכן “צור” נדרש מל’ “צייר”]: מגילה יד. – אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו… הקב”ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים. [וגם שם “צור” (כינוי לאלוקים, בהשאלה מן האבן החזקה ומגובשת) נדרש מלשון ‘יוצר’]: ויקרא רבה כג:יב – צור ילדך תשי (דב’ לב:יח) – התשתם כוחו של יוצר. [וראה י”ש ב:נג,א-נג,ב להרחבות בכל ההקשרים הללו].
[23] [וראה להלן בהערות בשילהי המאמר שהצענו הצעות נוספות בענין שרש ‘נצר’].
[24] [ספר זכרון על רש”י מסביר את הקשר בין “רגיעה” ל”כיווץ”]: ספר הזכרון על רש”י – נרתע העור לאחור ונכווץ, מלשון: עורי רגע דאיוב. [כך פרש”י שם באיוב]: איוב ז:ה – עוֹרִי רָגַע; רש”י – רגע – נקמט כמו רוגע הים (ישעיה נא). יר’ לא:לד – רֹגַע הַיָּם; רש”י – רוגע הים – מנידו ומרתיחו ונעשה קמטים קמטים כמו: עורי רגע (איוב ז).
[25] [בחילוף אותיות בומ”ף].
[26] [ויש להוסיף צרף=פצר בחילוף מיקום אותיות. והצענו לעיל שהוראת היסוד של ‘פצר’ הוא לחץ ודחק (ע”י ריבוי בקשות וכו’). אף ‘צרף’ מורה על לחץ ודחק, אמנם כאן התוצאה היא הפלטת הסיגים].
[27] שרשי לשון הקודש ערך ‘צרח’ א’ – צעקת צרה: יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ (ישעיהו מב:יג).
[28] [ורד”ק (ערך ‘צרח’) הביא]: ואדוני אבי ז”ל פ’… שנקרא המגדל צריח… העומד שם צורח וזועק.
[29] [הערוך השלם מביא גם שמלה דומה בערבית מורה על עני ואביון].
[30] [ומלשון צרעת מגיעה גם המלה “צרעה” לדעת ראב”ע]: דב’ ז:כ – הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה’; אב”ע – הצרעה – חולי… מגזרת צרעת.
[31] [וכן דרשו ש”צרעת” באה כתוצאת “צרוּת” עין, היינו קמצנות]: ערכין טז. – א”ר יוחנן על ז’ דברים נגעים באין: על לשון הרע… ועל צרות העין, דכתיב: ובא אשר לו הבית… ותנא דבי ר’ ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו; שיטת הקדמונים – על צרות עין. שעינו צרה בשלו, שאינו רוצה שיהנו אחרים משלו.
[32] [מעניין להעיר שצליל המלה “שרף” דומה ל-syrup בלע”ז. וכן נעיר שרש”י תרגם “שרף” בלעז גומ”א]: שבת כג. – א”ר הונא: כל השרפין יפין לדיו; רש”י – שרף – גומ”א. [לכאורה המלה “גומא” של רש”י קרובה ל”גומי” בלשונינו, שאף היא מלה המציינת שרף של עץ. ובספר לעזי רש”י (357#) כתב: “המלה הארמית (“קומא” – מגלה יח:)… והצרפתית (“גומא”) הן מאותו גזרון (מוצא לשוני), שמוצאו… כנראה ממצרים העתיקה”. וכן פרש”י בשבת קד:].
[33] [וכן בתרגום המיוחס ליב”ע]: ת”י בראשית לז:כה – וּגְמַלֵיהוֹן טְעוּנִין שַׁעֲוָה וּשְׂרַף קְטַף.
[34] [ובמלה הזאת תרגם רש”י גם את “הגמיאיני” בפ’ חיי שרה]: רש”י – הגמיאיני נא – לשון גמיעה, הומיי”ר בלע”ז.
[35] [וכן]: רש”י נזיר לו: – שריף מישרף – שגומע ואוכל. [וראה הכוה”ק וי’ כא:ט בהרחבה. השוה גם תענית כד:].
[36] [ושמא יש להציע שגם הלעז של רש”י הנ”ל -גומ”א- בעצמה נובעת מלשון “גמיאה” בלשון הקודש, שאכן ענינה השאיבה והמציצה, המניעים את השרף לכל ענפי האילן].
[37] [הזכרנו לעיל (סעיף 8) ששרש ‘נצר’ מורה בין השאר על הנטיעה היונקת או ענף העץ. ושמא יש להציע שנקראים כן ע”ש יניקתם מנוזלי ה”צרי” / שרף. ובחילוף צ’ בט’, קרובה “צרי” גם למלה “טרי”, המורה במקרא על לחות – ראה שופ’ טו:טו, ישע’ א:ו. ומעניין שגם לשון ‘צר’ (“נוצר חסד”) וגם ‘טר’ (“לא תטור”) מורות על שמירה (וע’ תרגומים לשמ’ לד:ז, דב’ לב:י, ישע’ ח:טז); ונראה שההסבר לכך הוא שהנוזל העיקרי השומר על החיים בכל צורותיו הוא המים (ראה גם מאמרינו לפרשת תצוה בענין עיקר הוראת שרש ‘טר’). ונוסיף שתכלית מערכת השאיבה הזאת היא כינוס הנוזלים לעורקים המזינים את ענפי ועלי האילן].
[38] חברותא (ברכ’ סא:, הערה 39) – פרש”י שאע”פ שהמשקין נכנסים לכרס דרך הושט, הריאה שואבת אותם דרך דופני הכרס. ובמעדני יום טוב (חולין פ”ה אות פ) ביאר שאין דרך מהושט לריאה, אלא שיש בריאה כח שאיבה דרך דפנותיה.

Comments