Article abstract:
Parashat Chayei Sarah contains two rare words: 1. Eliezer, Abraham's servant, in requesting a drink of water from Rebecca at the well, uses the term הַגְמִיאִינִי (give me a sip). 2: In contrast, Esau uses an entirely unique term (in Scripture) to quell his own hunger: הַלְעִיטֵנִי (pour into me). This week's essay examines these words in depth and the profound life lessons to be gleaned by those thirsty for truth.
וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (בראשית כד:יז).
Let me please sip (הַגְמִיאִינִי) a little water from your jug (Gen. 24:17).
In requesting a drink from Rebecca, Eliezer used the term הַגְמִיאִינִי, let me sip. Our Sages expounded on the righteousness of Eliezer for expressing himself in this manner: Num. Rabba 21:20 - “That which the verse states, A righteous man eats to his soul’s satiation (Prov. 13:25), is an allusion to Eliezer, who [merely] said to Rebecca, Let me please sip (הַגְמִיאִינִי) a little water - one swallow. [And the conclusion of that verse]: but the stomach of the wicked will always be lacking - is an allusion to Esau, who said to Jacob: Pour into me (הַלְעִיטֵנִי) now, some of that very red stew (Gen. 25:30). R’ Yitzchak son of R’ Zeira said: Esau opened his mouth as wide as a camel and said, ‘I will open my mouth and you put it in,’ for [the expression הלעטה refers to feeding camels, as] we were taught in the Mishnah: ‘One may not stuff a camel [on the Sabbath], nor may he cram it, but he may pour food down their throats [מלעיטין]’ (Shabbat 24:3).”[1]
Eliezer’s request for “a little water” is evidence of his modesty and refinement in and of itself, and in conjunction with the word הגמיאיני, this righteous man’s manner of thinking is fully revealed. The word הגמיאיני denotes what the Mishnah (Shabbat 8:1) refers to as כדי גמייא[2] - the amount that a person is able to swallow in one gulp.[3] By contrast, הלעיטני refers to the amount that can be poured down the throat of an open-mouthed camel - a prodigious and gluttonous quantity.
However, based on the Midrash’s own definition of these two terms, its explanation of the verse from Proverbs as referring to Eliezer and Esau, respectively, seems perplexing. If Eliezer sought to drink only a little bit of water, and Esau wanted to eat a lot, then the Midrash should have interpreted the beginning of the verse in Proverbs as referring to Esau and the end of the verse as referring to Eliezer: Eating to his soul’s satiation seems a more fitting description of Esau, who sought to fill his stomach to the point of satiation, whereas a stomach that is lacking seems more suitable for Eliezer, since such a minimal amount of drink would never leave him fully sated! Why does the Midrash actually expound on this verse in the opposite way?
A deeper examination of the meaning of these words will help us reveal the key to solving this mystery, with God’s help.
Radak’s lexicon of the Hebrew language lists the word הגמיאיני in the entry for the root גמא, which he defines as drinking. But he also links two other words to this same root:
A) He interprets the verse: with noise and trembling [the horse] drinks up (יְגַמֶּא) the land (Job 39:24) to refer to the ease and speed with which the horse traverses the land, making it appear as if it drinks it.[4]
B) Radak also notes that according to his father, the phrase מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה, the מְגַמַּת of their faces is like the east wind (Hab. 1:9), is also derived from the rootגמא (drink), with the verse meaning that the arrogance in their faces will make it appear as if the powerful east wind filled their faces with drink.[5]
RSRH (Gen. 2:7)[6] also sees the word גַם (also) as linked to the root גמא, since "also" denotes adding something to that which already exists, as when one drinks a sip at a time.[7]
Indeed, it appears that numerous other Hebrew words which contain the two-letter string גם are also related to this understanding. All of these words denote one or more of the following characteristics which are related to a water source and being nourished by it: drinking / absorption, addition / concentration, satiation / weaning, moisture / flexibility, modesty / satisfaction. Let us now look at each of these in more detail:
1. גמא (meaning addressed below) - This term has two meanings: A) Sipping a minimal amount.[8] B) A Light tree that grows near a lake / swamp.[9]
2. לגם (a swig of drink) - A small amount of drink (in Rabbinic Hebrew). For instance, Midrash Sechel Tov (Gen. 24:17) links the Scriptural גמא with the Talmudicגמע and לגם.[10] The termsמְלֹא לוּגְמָיו and לְגִימָה (Yoma 73b, Sanhed. 103b)[11] both indicate a mouthful.
3. אגם (marsh) - This term has two meanings: A) a confluence of water.[12] B) a light tree that grows near a lake / swamp. Radak interprets the verse: and theאֲגַמִּים they burned with fire (Jer. 51:32),[13] as follows: "The גֹּמֶא trees that grow near the rivers were burned with fire, so that the abundance of these trees would not hinder their entrance into the city."[14]
4. גמץ (pit)[15] - A pit resembles anאֲגַם in that the former absorbs / or "drinks" everything that is put into it, similar to the nature of the lake or swamp.
5. מגמה (drinking / longing) - see Hab. 1:9.[16]
6. גמש (flexible) - In the Talmudic vernacular, גמיש means bending / crouching (see Yoma 67a and Rashi, ad loc.).[17] The Midrash[18] explains that Jochebed placed the infant Moses in a wicker (גֹמֶא) basket, because it was a soft material that could withstand collisions with even solid objects in the river. The flexibility of the גֹמֶא stems from the fact that it is situated upon waters that it absorbs constantly, so that it is always damp and soft.
7. גמל (camel) - The word גָמָל may be connected to גם in one of two ways: A) A גָמָל is similar to a גוּמָא (pit), in that they both drink and absorb that which is placed within them. B) One may read גָמָל as a compound root: גם and מל. That is, the camel first drinks profusely (גוֹמֶא, related to גם) from a water source, and eventually is cut off (נִמוֹל, related to מל) from the need to drink for an extended period.[19] We also find the same link in an alternate usage of the root גמל in the verse, וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, the child grew and was weaned (Gen. 21:8), rendered by Onkelus as ואתחסיל, the literal translation of חסל being finishing / termination.
8. גמר (cessation) - גמר shares a meaning with גמל, i.e. הִגָמֵל, the end of the nursing period, when the child is weaned from his mother’s milk.[20] Indeed, a certain Halacha is taught in the Tosefta (Parah 11:7) with the expression גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמְרוּ -stalks that were not completed. But the identical phrase appears later in that very Tosefta, with the sole exception that the word גָמְרוּ is replaced by גָמָלוּ (see R’ Shimshon of Shantz [Rash] there who notes that it means ended, as in the word הִגָמֵל that is used regarding Isaac’s weaning[21]).[22]
9. גמד (a short cubit) - The word גֹּמֶד that appears in Jud. 3:16 is interpreted by Rashi as an abbreviated / cut off cubit.[23] The root גמד also appears in Ezek. 27:11, in the word גַמָּדִים, which Metz. Tzion interprets as dwarfs, since they are of an abbreviated height.[24] Thus, גמד, a small measure of length, shares the meaning of small measure with the verb גמיאה.
The first words in this list denote the supply of water and its use, with the lake / pond / swamp (אַגַם) at the center of this water system. The reeds that grow amid this swamp dwell in security, assured of their sustenance under ordinary circumstances.[25]
People who find themselves in similar circumstances do not feel any pressure; their basic sustenance is assured. As long as the source of their nourishment carries on in its usual manner, why should there be cause for concern? Their confidence in the continuously flowing well provides them with spiritual satisfaction. They drink calmly, feeling no need to accumulate stacks of reserves or fill warehouses for the future. And just as the reed that is supplied with water from the swamp is healthy and flexible, so does a sense of trust and confidence provide human beings with spiritual powers that allow them to “flow” - the flexibility and ability to handle all manner of situations and difficulties.
Human life commences with reliable sustenance from one’s mother, and the child swallows a mouthful at a time, as per his need. Ultimately this period of nursing ends with a weaning process; slowly but surely he is weaned from his mother’s milk and becomes accustomed to solid foods in stages.[26]
In a similar fashion, God provides each person at every stage of his life with the essential tools that allow him to cope with all the challenges that arise when he is "weaned" from his present state and introduced to another. In the words of our Sages, “God prepares the cure before the wound.”[27]
Likewise, the camel that sets out on a lengthy journey – and thus must be weaned from its usual sources of sustenance – is armed with the necessary devices to enable it to cope with its hunger. It fills its stomach and hump sufficiently, and thus embarks on the journey without incident and without concern.
All of this is alluded to in the word הַגְמִיאִינִי. Eliezer essentially expressed: “It is sufficient for me to take a small gulp at present, for I am certain that God will also (גם) provide me each time with the מגמה that quenches my thirst and fulfills my other needs – just as the reed (גומא) is constantly sustained by the swamp (אגם).[28]
The polar opposite of this worldview is that of Esau, who is constantly focused on the next meal. The minute he swallows the food that then fills his stomach, he is already preoccupied with the source of his upcoming meal. Whatever he has eaten is gone, swallowed up in the dark caverns of his stomach.[29] That food has just vanished into oblivion; he already feels a lack.
By using the word הַלְעִיטֵנִי in asking Jacob for food, Esau indeed sought to compare himself to a camel. In the words of Rashi, he stated, “I shall open my mouth, and you will pour a great quantity into it." As we mentioned above, Rashi compares this to what we were taught in the Mishnah [regarding feeding a camel on Shabbat]: “One may not stuff a camel [on the Sabbath], nor may he cram it, but [מלעיטין] he may pour food down their throats” (Shabbat 24:3).
Esau also sought to mimic a camel in another sense – his effort to remove any dependency on outside sources, first and foremost from God, the One who satisfies all living things (Ps. 145:16), may His Name be blessed. However, a camel has a major advantage over the person who seeks to mimic it, for its satiation at the moment is bona fide satiety. The Esaus of the world, on the other hand, never cease to worry about the future for even a second… even at the very moment that their stomachs are crammed to the maximum.
This reflects the attitude of the wicked towards the life of This World, and also evinces their attitude toward the World to Come. In the words of the Midrash (Eliyahu Zuta [Ish Shalom, Ch. 19]) - “Jacob said to Esau: ‘There are two worlds before us - This World and the World to Come; This World has eating and drinking, business dealings, marrying a woman and bearing sons and daughters, but the World to Come is not like that…’ Immediately, Esau disavowed [belief in] the Revival of the Dead [in the World to Come], stating: ‘If the living who possess a spirit and a soul die, how can those who've already died live?’” For the evil, the end of This World is nothing but darkness – “lights out.”[30]
The righteous, on the other hand, witness God’s propensity to provide us with ever more benefits in This World, and thus trust that God will continue to add goodness upon goodness for them in the World to Come as well.
May we all merit great wealth—true wealth—namely, to be satisfied with our portion in This World (Avot 4:1). In doing so, we shall merit the bliss of the goodness of our portion that we have been assured also [גם] to receive in the World to Come.
[1] במ"ר כא:כ - זש"ה: צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג:כה) - זה אליעזר, שאמר לרבקה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בר' כד:יז) - כדי גמייא... וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (משלי שם) - זה עֵשָׂו, שאמר ליעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא (בר' כה:ל). א"ר יצחק בר ר' זעירא, עֵשָׂו פער פיו כגמל; אמר: אפתח פי ואתה מכניס. התם תנינן (שבת כד:ג): אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. [2] שהיא זהה עם "גמיעה" בלשונם ז"ל, כדפרש"י כאן (וע' רמב"ן דב' כא:יד). [3] רש"י בר' כד:יז - הגמיאיני נא - לשון גמיעה. תוי"ט ח:א - כדי גמיעה - בגמ' מיבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה אמר רב נחמן בר יצחק הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בר' כד)... והוא פחות אפילו מכדי לוגמיו. [4] רד"ק (ערך 'גמא') - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (בראשית כד:יז), השקיני. וכן בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט:כד), כאילו מרוב קלותו ומהירותו [של הסוס] ישתה הארץ. כ"מ גם מפ' ב' של רש"י באיוב: איוב לט:כד - בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ; רש"י - יגמא ארץ - עושה גומות ברגליו. ענין אחר יגמא כמו הגמיאני נא (בר' כד). ונראה שגם לפירוש א' אין סתירה, שהרי גם הבור "שותה" וסופג את הנתון בו. [5] רד"ק (ערך 'גמא') - וכן פירש אדוני אבי עליו השלום מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א:ט)... כלומר יבאו בעזות פנים כאילו רוח קדים שהיא עזה שתתה פניהם או השקתה. רש"י פירש בצורה דומה: רש"י חבקוק א:ט - מגמת פניהם - לשון: הַגְמִיאִינִי נָא (בר' כד), יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט) רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמא ושתה הארץ שלפניו ואף כאן מגמת פניהם גמיאת שאיפת פניהם. [6] רשר"ה בראשית ב:ז - ויפח באפיו - ויפח באפיו נשמת חיים... משמעות [שרש] "אפף": לשאוף אל קרבו בתשוקה. ומכאן מלת הקישור "אף"... דברים שנאמרו תחילה... גוררים לתחומם את האמור לאחריהם. (והשוה "גם" משרש גמא ו"מגמת פניהם" [חב' א:ט]). [7] גם בעל הכתב והקבלה (שמ' ח:יז) קישר בין "מגמה" ל"גם", ע"ש לנימוקו. וכן פירש בעל ספר אור חדש (בר' כד:יז, שמ' ז:יט), שלדעתו "גם" מורה על ריכוז במקום אחד. [8] בר' כד:יז - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם; רש"י - הגמיאיני נא - לשון גמיעה. תוי"ט ח:א - כדי גמיעה - בגמ' מיבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה אמר רב נחמן בר יצחק הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בר' כד)... והוא פחות אפילו מכדי לוגמיו. וע' רשר"ה תה' סג:ב (וכן ע' מדרש אברהם לתה', דף כד) שהשוה 'גמא' במובן שתיה ל"כָּמַהּ לך בשרי". ומכאן דרשו את מלת "כמהין" (פטריות), ע"ש צפייתן לגשם: ב"ר סט:כח - כָּמַהּ לך בשרי (תה' סג:ב)... ככמהין הללו שהן מצפות למטר. [9] איוב ח:יא - הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה; רש"י איוב ח:יא - אין הגומא גדל אלא בעוד שהביצה לחה במימיה.שמות ב:ג - תֵּבַת גֹּמֶא. ישע' יח:ב - וּבִכְלֵי גֹמֶא; מצ"צ - גומא - מין עץ הקל לשוט על המים וכן תיבת גומא (שמות ב). הגמא דומה ל"סוף" (ובכך מוסווה): חזקוני שמות ב:ג - תיבת גמא לפי שהוא דומה לסוּף שנשלך בו. וכן ת"י (מיוחס) מתרגם את המלה "סוּף" במלה "גומיא": שמ' ב:ג - וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר; ת"י - וְשַׁוְיָתֵיהּ בְּגוֹ גוּמַיָא. והתרגום ירושלמי תרגם גם את המלה "אחו" "גומיא": בר' מא:ב - וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ; תר"י - וַהֲוָאָה רַעֲיָין בְּגוֹ גוּמַיָא. [10] שכל טוב (בובר) בר' כד:יז - ויאמר הגמיאני... מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו. [11] יומא ח:ב - וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, חַיָּב. סנהד' קג: - גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל. [12] שמות ז:יט - עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם. [13] מכאן נראה ש"אגמים" במובן עץ האגם נקרא "גמא" בלשון יחיד ו"אגמים" בלשון רבים (בני אפרים נ"י). [14] יר' נא:לב - וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ; רד"ק - וְאֶת הָאֲגַמִּים - הגמא הגדל על הנהרות שרפו באש שלא ימנעם רוב הגמא מלבא בעיר. [15] קהלת י:ח - חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל. [16] חבקוק א:ט - מְגַמַּת פְּנֵיהֶם. נחלקו הראשונים בענין השרש של המלה "מגמה": י"א 'גמה', י"א 'גמא' וי"א 'גמם'. כן פרש"י לחבקוק א:ט (הובא בהערות לעיל), וראה גם ב' פירושים במצ"צ שם. [17] יומא סז. - מצוה בשעיר... זמנין דגמיש ליה לרישיה; רש"י - דגמיש ליה לרישיה - יכוף ראשו תחת גופו. [18] שמות רבה א:כ - תבת גמא (שמ' ב). למה גומא... ר' שמואל בר נחמני אמר: דבר רך, שיעמוד לפני רך ולפני קשה. [19] וכבר השווה רש"ר הירש (בר' כא:ח) את פעל "גמל" לפעל "קמל" (כריתה), כגון: ישע' יט:ו - קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ; מצ"צ - קמלו - ענין כריתה, כמו: הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל (ישע' לג:ט). [20] בבנין נפעל עתיד, כדוגמת: ש"א א:כב - עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר; מצ"צ - יגמל - ענין גמר ההנקה. [21] וכן: ש"א א:כב - עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר; מצ"צ - יגמל - ענין גמר ההנקה. [22] פרה יא:ז - אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ; ר"ש - גמלו - כמו גמרו מלשון: ביום הגמל את יצחק (בר' כא). תוספתא פרה יא:ז - אלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו. [23] שופ' ג:טז - גֹּמֶד אָרְכָּהּ; רש"י - גומד ארכה - אמה גדומה. [24] יחז' כז:יא - וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ; מצ"צ - וגמדים - כן יקראו אנשי מדה קצרה, והוא מלשון: גֹּמֶד אָרְכָּהּ (שופ' ג:טז) שר"ל אמת הזרוע. [25] כלשון הכתוב: איוב ח:י - הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה. [26] כדכתב מצ"צ: ישע' יח:ה - וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה; מצ"צ - גומל - ר"ל תגדל מעט מעט והושאל מל' הילד הנגמל משדי אמו. [27] כדבריהם ז"ל: שכל טוב שמות ג:א - הקב"ה מקדים רפואה למכה. [28] וזה סוד השובע של הַמָן, עליו כתוב: תה' עח:כה - לֶחֶם אַבִּירִים... שָׁלַח לָהֶם לָשׂבע; מהרש"א יומא עה: - הם הצדיקים והיחידים שבישראל שלא שאלו אלא כדי אכילה בעלמא. כלומר, דווקא אלו שלא דואגים על העתיד, אוכלים ושותים רק לפי צרכם כעת, ובטוחים שה' ישלח להם את צרכם - לאלו "שָׁלַח לָהֶם לָשׂבע"... בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו". [29] ראה רשר"ה לבראשית טו:ט שהציע קשר בין "לעיטה" ל"עלטה". [30] אליהו זוטא (איש שלום, פ' יט -ת"ד): אמר [לו] יעקב לעשו... שני עולמות יש לפנינו - העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה"ב אינו כן... מיד כפר עשו בתחיית המתים: "מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו?" וזהו כדבריהם ז"ל: שמ"ר יד:ב - ויט משה... ויהי חשך אפילה. מהיכן היה החשך ההוא... ר' נחמיה אמר מחשך של גיהנם, שנאמר: אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וגו' (איוב י:כב)... ר' יהודה ב"ר אמר במה הרשעים מתכסים בגיהנם בחשך.